לא, בישראל (כמו במרבית מדינות העולם) זכויות יוצרים נוצרות באופן אוטומטי עם יצירת הצילום, ואין צורך ברישום פורמלי כדי לקבל הגנה משפטית. עם זאת, רישום זכויות יוצרים ברשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר יכול לסייע במקרה של סכסוך, שכן הוא מהווה ראיה לכאורה לבעלות על היצירה וזכויות היוצרים בה. הרישום יכול להיות שימושי במיוחד ליצירות בעלות ערך מסחרי גבוה או כאלה הנמצאות בסיכון גבוה להפרה. גם בלי רישום, מומלץ לתעד את תהליך היצירה ולשמור הוכחות לבעלות על היצירה, כמו קבצי RAW מקוריים עם נתוני EXIF שלמים.

ככלל, לא מותר להשתמש בתמונות מרשתות חברתיות לצרכים עסקיים ללא אישור מפורש מבעל זכויות היוצרים. העובדה שתמונה פורסמה ברשת חברתית אינה מעניקה למשתמשים אחרים זכות להשתמש בה למטרות שונות, במיוחד לא למטרות מסחריות. גם אם התמונה פורסמה בפרופיל פומבי, זכויות היוצרים עדיין שייכות ליוצר המקורי.

חשוב להבין שפלטפורמות רשתות חברתיות (כמו פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר) מקבלות רישיון שימוש בתוכן המועלה אליהן, אך רישיון זה אינו מועבר למשתמשים אחרים. האפשרות היחידה להשתמש בתוכן ברשתות חברתיות באופן חוקי היא:
1. לקבל אישור מפורש מבעל זכויות היוצרים
2. להשתמש בפונקציות השיתוף הרשמיות של הפלטפורמה (שיתוף פוסט, ריטוויט וכדומה)
3. במקרים מסוימים ומוגבלים מאוד, ניתן להסתמך על טענת "שימוש הוגן", אך זו פרשנות משפטית מורכבת שמומלץ להתייעץ לגביה עם עורך דין המתמחה בקניין רוחני

צילום אנשים במרחב הציבורי בישראל מותר מבחינה משפטית, אך מעלה סוגיות הן בתחום זכויות יוצרים והן בתחום הזכות לפרטיות. הכללים המרכזיים הם:

1. זכויות יוצרים: הצלם הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה שצילם, גם כאשר היא מכילה אנשים אחרים.
2. הזכות לפרטיות: חוק הגנת הפרטיות אוסר על פרסום תמונה של אדם בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו.
3. תצלומים במקום ציבורי: בדרך כלל מותר לצלם אנשים במקומות ציבוריים, כל עוד הצילום אינו פוגע בפרטיותם או בכבודם.
4. שימוש מסחרי: שימוש מסחרי בתמונות של אנשים ללא הסכמתם עשוי להוות הפרה של זכויות הפרסום שלהם.
5. קטינים: יש להיזהר במיוחד בצילום קטינים, וברוב המקרים נדרשת הסכמת הורים.

פסיקות בתי המשפט בישראל קבעו שאין לאדם ציפייה סבירה לפרטיות במקום ציבורי, אך יש לאזן זאת עם כבוד האדם. מומלץ לנהוג ברגישות ולהימנע מצילום ממוקד של אנשים ספציפיים ללא הסכמתם, במיוחד במצבים שעלולים להתפרש כמביכים.

חוק זכויות יוצרים בישראל מאפשר שני מסלולים עיקריים לתביעת פיצויים במקרה של הפרת זכויות יוצרים בצילומים:

1. פיצויים לפי נזק ממשי: הצלם יכול לתבוע פיצוי על הנזק הממשי שנגרם לו כתוצאה מההפרה, כולל אובדן הכנסה ופגיעה במוניטין. על התובע להוכיח את היקף הנזק.
2. פיצויים ללא הוכחת נזק: החוק מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים של עד 100,000 ₪ לכל הפרה, ללא צורך בהוכחת נזק. בפועל, הפיצוי הממוצע נע בין 5,000 ₪ ל-20,000 ₪ להפרה בודדת.

בקביעת גובה הפיצויים, בית המשפט מתחשב בגורמים כמו חומרת ההפרה, משך ההפרה, היקף החשיפה, נסיבות ההפרה (מכוונת או בתום לב), והאם המפר הפיק רווח כלכלי מההפרה. חשוב לציין כי הפרות חוזרות ונשנות או הפרות שנעשו באופן מסחרי ובהיקף גדול עשויות להוביל לפיצויים גבוהים יותר. במקרים מסוימים, ניתן גם לתבוע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין.

מבחינה משפטית, אין הבדל מהותי בזכויות היוצרים בין צילום דיגיטלי לצילום אנלוגי. חוק זכויות יוצרים מגן על "יצירות צילום" ללא הבחנה בטכנולוגיה בה נוצרו. ההגנה המשפטית זהה מבחינת:

1. היקף ההגנה – אותה הגנה משפטית חלה על שני סוגי הצילום
2. משך ההגנה – 70 שנים לאחר מות הצלם בשני המקרים
3. הזכויות הכלולות – אותן זכויות כלכליות ומוסריות

ההבדלים שקיימים נוגעים בעיקר להיבטים פרקטיים של אכיפת הזכויות:

1. תיעוד והוכחת בעלות – בצילום דיגיטלי קל יותר לתעד מועד יצירה מדויק (באמצעות נתוני EXIF)
2. קלות ההפרה – תמונות דיגיטליות קל יותר להעתיק ולהפיץ באינטרנט
3. אמצעי הגנה – בצילום דיגיטלי ניתן להשתמש באמצעים טכנולוגיים כמו סימני מים דיגיטליים או מניעת הורדה
4. איתור הפרות – קיימים כלים טכנולוגיים לאיתור שימוש לא מורשה בתמונות דיגיטליות ברשת

חשוב לציין שבשני המקרים, המפתח לזכויות יוצרים הוא המקוריות והיצירתיות בצילום, ולא הטכנולוגיה שבה נוצר.